פסק-דין בתיק ע"א 11159/07

1.         בעלה המנוח של המערערת מס' 1, יליד 1929, נפטר ביום 31.5.02 בעת שהיה מאושפז בבית החולים ע"ש וולפסון בחולון, המופעל על ידי המשיבה.

המערערים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מות המנוח, כשנטען שהמוות נגרם כתוצאה ממעשים או מחדלים רשלניים של הצוות הרפואי בבית החולים.

2.         בית משפט השלום (כב' השופט א' דראל) דחה את התביעה, מבלי שחייב את המערערים בהוצאות, לאחר שהגיע לכלל מסקנה לפיה פטירתו המצערת של המנוח לא היתה תוצאה של התרשלות בית החולים. בית המשפט הוסיף ודן, למעלה מהדרוש, בסוגיית הנזק וסכומי הפיצוי, ומצא, כי אילו היתה המשיבה אמורה לפצות את המערערים, היה מקום לחייבה בפיצוי בסך 125,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני, כשמסכום זה יש לנכות קצבת שארים שמקבלת המערערת מס' 1. בית המשפט סבר, כי לא היה מקום לפסוק למערערת  1, כתלויה במנוח, פיצוי עבור הפסדי תמיכה ואובדן שירותים. 

3.         כאמור, המנוח נפטר במהלך אשפוז. תחילה התאשפז המנוח עקב חולשה כללית וכאבים בחזה, שנבעו, ככל הנראה, ממחלות לב מהן סבל. לאחר ששוחרר מאשפוז זה התעורר החשד שעירוי דם שניתן לו בבית החולים היה מזוהם. לפיכך זומן המנוח לבית החולים פעם נוספת ואושפז שנית. במהלכו של אשפוז זה נפטר המנוח.

בכתב התביעה המקורי נטען, כי התרשלות בית החולים קשורה לכך שניתן למנוח עירוי דם מזוהם. בית משפט השלום מינה את פרופ' מרווין שפירא כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' שפירא שלל בחוות דעתו מיום 30.6.06 את גירסתם המקורית של המערערים, לפיה המנוח נפטר כתוצאה מזיהום שנגרם לו עקב הימצאות חיידק בעירוי הדם שניתן לו באשפוז הראשון.

עם זאת, העלה פרופ' שפירא בחוות דעתו הנ"ל השערות אחרות לגבי סיבת המוות ולגבי אופן התנהלות בית החולים, ובעקבות כך תוקנה התובענה.

פרופ' שפירא ציין, כי ההתדרדרות במצב המנוח החלה ביום 24.5.02 (המנוח התאשפז בשנית ביום 20.5.02) ויש אפשרות שהיא נבעה מאלח דם (ספסיס). בהקשר זה נאמר בחוות הדעת, כי לא נמצאו על ידי המומחה עדויות ללקיחת תרביות דם לבירור אפשרויות של זיהום לאחר 21.5.02, מה שעורר את תמיהתו, וכי היה מקום להתחיל בטיפול אנטיביוטי רחב טווח לפני 28.5.02.

בתשובה לשאלות הבהרה ששלח למומחה בא כוח המערערים, ציין פרופ' שפירא, שקריסת המערכות שאירעה למנוח ביום 24.5.02 לא נבעה מטיפול לקוי וכי אי אפשר היה למנוע מצב זה (בין אם הוא נגרם מאלח דם או מסיבה אחרת), שהתרחש באופן פתאומי וללא אותות אזהרה. לנוכח הדברים הנ"ל ברור כי לא עומדת למערערים כל טענה בקשר עם הטיפול שניתן למנוח לפני 24.5.02.

לאחר שבא כוח המשיבה הציג לפרופ' שפירא מסמכים נוספים המעידים על לקיחת תרביות אחרי 21.5.02, שינה המומחה את עמדתו, וקבע, בחוות דעת מתוקנת מיום 4.6.06, כי בתרביות שנלקחו בתאריכים שונים לאחר 21.5.02, אם אמנם אלו תרביות דם, לא נמצאה הוכחה להמצאות חיידק בדם.

ואכן, כפי שגם ציין בית משפט השלום בפסק דינו, בסופו של דבר, לאחר שפרופ' שפירא גם נחקר בבית המשפט, הסוגיה העיקרית שעלתה מעדותו ושחייבה דיון, התייחסה לאפשרות שהטיפול האנטיביוטי רחב הטווח החל באיחור.

בית המשפט לא קיבל את הטענה שבית החולים התרשל בכך שלא החל בטיפול האמור במועד מוקדם יותר. עמדה זו התבססה בעיקר על כך, שהתברר כי נלקחו בדיקות דם אחרי 21.5.02 ובבדיקות אלו לא נמצא כל חיידק. עוד יצוין, כי גם הרופא שהובא על ידי משפחת המנוח לצורך מתן יעוץ (פרופ' פיטליך) לא המליץ, בזמן אמת, על שינוי בטיפול. בית המשפט התרשם, כי פרופ' שפירא העלה את האפשרות שחל עיכוב בלתי מוצדק בהתחלת מתן הטיפול האנטיביוטי רחב הטווח, לרקע הנחתו, כי לא נלקחו בדיקות דם לאחר 21.5.02. ואולם, משהתברר שנלקחו בדיקות כאלה, והן נמצאו שליליות, לא היה עוד מקום לקבל טענה זו.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם לא הוכח קשר סיבתי בין ההשהיה במתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח לבין הפטירה, שכן כלל לא הוכח שהמנוח נפטר בסופו של דבר כתוצאה מזיהום. כאמור לעיל, המנוח סבל מבעיות בריאות לא קלות. בהקשר זה הזכיר בית המשפט, כי לא נערכה נתיחה שלאחר המוות בשל התנגדות המשפחה.

4.         בערעור תוקף ב"כ המערערים את הקביעה, שלפיה הוכח שהבדיקות שנלקחו לתרבית לאחר 21.5.02 היו אכן בדיקות דם. נטען, כי עובדה זו לא צוינה במפורש על גבי טופס המעבדה ובית המשפט לא היה יכול להגיע למסקנה זו על סמך עדותו של מנהל המחלקה בה אושפז המנוח, פרופ' צימליכמן, שעדותו בענין זה אינה מבוססת על ידע אישי וישיר, שכן לא עסק במילוי הטפסים הנוגעים לענין ובעריכת הבדיקות.

לטענת עו"ד קין, אם תוצאות המעבדה השליליות התייחסו לדגימות שאינן דגימות דם, אלא נלקחו מאיבר אחר, אין לתוצאות האמורות רלוונטיות לענייננו.

לא מצאנו לנכון להתערב בממצא העובדתי האמור, אותו קבע בית המשפט על יסוד הראיות, לפיו מדובר בבדיקות דם:

ראשית, בחקירתו של פרופ' שפירא הוא התייחס לבדיקת נוזל בטני שנדגם ביום 27.5.02, כאשר נערך למנוח ניתוח לפרופסקופיה חוקרת. על-פי בדיקה זו, לא נמצא חיידק בתוך חלל הבטן. לפי עדות המומחה, הדבר מקטין (אם כי לא שולל) את האפשרות שהיתה מתקבלת תרבית דם חיובית באותו זמן, שכן נוזל חלל הבטן מהווה מצע עשיר לחיידקים וניתן היה לצפות שלו היו באותו זמן חיידקים בדם, הם היו צומחים גם בחלל הבטן (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 5.2.07).

שנית, המומחה הוסיף וציין, בחקירתו הנ"ל, כי בדיקה מיום 28.5.02, שהוא יכול לומר עליה שהיתה אכן בדיקת דם, לא הצמיחה חיידק (שם, ש' 26, ראו גם בעמ' 23 לפרוטוקול הנ"ל).

שלישית, פרופ' צימליכמן עמד בעדותו על דעתו, כי נלקחו מהמנוח רק תרביות דם, ולכן גם אם בטופס המעבדה לא צוין דבר זה במפורש, מדובר בבדיקה מסוג זה. פרופ' צימליכמן העיד, כי נתן הוראה לקחת מהמנוח "תרביות בלי סוף", והוסיף, שלא נלקחו תרביות מאיברים אחרים (אוזן, אף) אלא תרביות דם ותרבית אחת מחלל הבטן (עמ' 27, ש' 11-12 לפרוטוקול הנ"ל).

5.         המערערים מוסיפים וטוענים, כי הכיסוי האנטיביוטי רחב הטווח לא היה מספיק, והוחל בו במועד מאוחר מידי.